צנון

השם בעברית: צנון

השם באנגלית: RADISH

השם המדעי: RAPHANUS SATIVUS

תכונות כלליות: הצנון (צנון הגינה) הוא ירק ממשפחת המצליבים. החלק האכיל הפופולארי ביותר הוא החלק דמוי הלפת הגדל מתחת לאדמה אך כל הצמח אכיל והחלק העליון יכול לשמש כירק עלה. קליפתו של הצנון יכולה להיות בצבעים שונים. הצנון הידוע ביותר הוא עגול ואדום. סוגים אחרים קיימים בצבע ורוד, לבן ואפור-שחור. קיים גם מין גדול וצהוב בעל טעם לימוני מעודן. הצנון המזרח אסיאתי הלבן והענק מכונה צנון סיני או "דאיקון" – זהו תבלין חלש. המין הנפוץ ביותר הוא הצנון דמוי הגזר שאורכו האידיאלי הוא 20-35 ס"מ וקטרו 5-10 ס"מ. גודלם של מיני הצנון שונה ויש שהם מגיעים למשקל של ק"ג אחד. הוא קל לגידול בגינות פרטיות שכן הוא קל לגידול ומהיר להבשיל, כ-30 יום מהזריעה. הצנון דורש אדמה חומצתית עד רגילה וזקוק לשמש, לחות ודשן.

מקור: המקור הוא כנראה בסין והגיע לאזורנו כבר בימי קדם. כבר בימי קדם במצרים העתיקה היה הצנון לחלק ממאכלי העבדים יחד עם הכרישה והשום. עוד בימי האשורים החלו לגדל צנון כצמח מאכל. המצרים השתמשו בצנון לפולחן. הצנון היה בשימוש ביוון העתיקה וברומא לפני 4,000 שנה.

במקורות: בתלמוד הבבלי מוזכר הצנון כאילו מופיע רק על שולחן העשירים ואילו רבי שלמה יצחקי כתב:"יפה הצנון לחולי החמה".

הרכב: הצנון הוא דל קלוריות, 14-17 ל 100 גרם ומהווה מקור טוב לאשלגן, אבץ, סידן,ניאצין (B3), חומצה פולית שהיא ויטמין B6, וכן ויטמין C.

שימושים: פקעת הצנון נאכלת בדרך כלל בלתי מבושלת אך מינים קשים יותר יש לבשל. לבשר הצנון מרקם פריך וטעם חריף. ה"עוקץ" נעלם כאשר מקלפים את קליפתו האדומה. בעבר שימשו זרעי השום לייצור שמן. הצנון נאכל חי עם מלח וכתוספת נאמר, לחומוס, או כחלק מסלט. אם מאדים את הצנון הוא מקבל טעם מתוק. יש המחמיצים אותו וניתן גם לאכול אותו מרוסק על פומפיה.

רפואה: ברפואה האלטרנטיבית משמשים החומרים הפעילים בצנון כסיוע לייבוש ליחה, סילוק אבנים מהלבלב, משתן ומנקה כליות, נגד כאבי גרון ומנקה סינוסים, האנזימים בצנון מסייעים להפקת מיצי קיבה, ויש סברה כי אכילה סדירה של צנון עוזרת למנוע דלקות ויראליות כשפעת ואפילו נזלת.