השם בעברית: מלח אטלנטי
השם באנגלית: ATLANTIC SALT
כללי: לפני שניגע במלח האטלנטי נטפל בנושא המלח בכללותו שכן המלח האטלנטי הוא רק סוג מסוים של מלח. אולי הנחשב ביותר. לא תמצאו בעולם שולחן ללא מלח. הדבר הכי בסיסי והכי זמין. המלח הוא אחד היסודות החיוניים לקיומו של האדם ולא רק כתבלין. ייצורו החל כבר בתקופה הניאוליטית והמסחר בו פרח בתקופת הברונזה. גוף האדם מכיל 0.9% מלח ובמזג אוויר חם כאשר מזיעים הרבה והמלח הנוסף הוא לצורך איזון הנוזלים בגוף. על פי חישובי המדענים מי הים בעולם מכילים מלח בכמות שדי בה לכסות את כל פני האדמה עד לגובה של 35 מטרים. תעשיית המלח בישראל היא מונופול הנמצא בידי חברת אחזקות הנמנית על קבוצת דנקנר. בשדות המלח בעתלית המלח נאסף שבועיים בשנה ואיסוף זה נקרא "קציר". המחזה הוא מרהיב וסוריאליסטי ונראה כמו הררי שלג בשוויץ.
בהיסטוריה: הרומאים גילו עניין רב בארץ ישראל עקב אוצרות המלח אשר ידעו על קיומם וכך גם לגאליה בצרפת הם לטשו עיניים מאותה הסיבה. השם SALT בא משם הכינוי של הרומאים לתשלום לחיילים אשר בעגה כונה "קצבת מלח" – SALERIUM ומשרש מלה זו נגזרו מלים דומות בשפות רבות אשר נקשרו לחיילים ולתשלום קבוע אשר קבלו. הרומאים נהגו לפזר מלח על שדות האויב לאחר שנכבשו על מנת לעקר אותם. בסין, מי ששלט בהפקת המלח ובייצורו שלט במדינה. לאורך ההיסטוריה מי ששלט בסחר המלח שלט במדינה.
הפקת המלח: המלח, או בשמו הכימי כלוריד הנתרן, הוא חומר צנוע אך רב פעלים. שימושו לבד מאשר בתיבול הוא גם כמרכיב חיוני לקיום בני האדם, החי והצומח. אין ספור שימושים בתעשייה, במלאכה ובחקלאות מזה אלפי שנים. המלח הטהור הוא מוצק שצבעו לבן וגבישי דמוי קובייה. המלח ניתך ב 800 מעלות ורותח ב 1400. קופא בין אפס למינוס עשרים בתלות בריכוז שלו. משקלו הסגולי 2.16 לסמ"ק. לפני שהמדע הנחיל לאנושות את סודות השימור בואקום או הקפאה או עיקור בחום, היה נהוג להמליח כל דבר לצורך שימורו. ההפקה נעשית או על ידי כריה וחציבה במכרות או על ידי אידוי המים.
המקור: מקורו של המלח בשכבות תת קרקעיות או במי הים.
שימושים: לבד משימור, תיבול, בישול, תעשיית מזון, רטבים וכדומה המלח משמש בתעשיית ייצור הסבונים, אבקות הלבנה, זכוכית, ריכוך מים, עיבוד עורות והמסת קרח. בסוגי תעשיות ותהליכים כימיקליים מסוימים יש שימוש למלח. במרבית המזונות המלח כבר בפנים מראש שכן הוא משמש אבן יסוד בהתקנת המזון ובשימורו. המליחות מחדדת את הטעם ומסייעת בשמירת המרקם הנדרש. במטבח היהודי משמש המלח להוצאת הדם מהבשר בעת הכשרתו. בבישול, כדאי להוסיף את המלח למי בישול הירקות אחרי שהמים כבר הגיעו לרתיחה. אומצות יש לתבל רק לאחר הטיגון או הצלייה, על מנת לשמור על העסיסיות. מלח יש להוסיף בעת הבישול בהדרגה ומאפים יש לתבל בנדיבות מראש. תבשיל שהומלח יתר על המידה ניתן להוסיף לו תפוח אדמה הסופג את המלח. דגים, עוף או בשר ניתן להכין במעטה שלם של מלח על מנת לשמור על העסיסיות שלהם. מלח הוא מוצר זול בו האריזה, האחסון והשינוע עולים יותר מהמוצר.
רפואי: גוף האדם זקוק למלח על מנת לאזן את משק המים בגוף. זו הסיבה שאנשים העוסקים בפעילות פיסית מאומצת או בספורט זקוקים ליותר מלח כולל גם אלה הניזונים מתפריט צמחוני. אנשים הסובלים מיתר לחץ דם אמורים להוריד את כמויות המלח הנצרכות.
המלח האטלנטי: מלח הים האטלנטי נחשב על ידי השפים לטוב ביותר כנראה עקב תכולה שונה של חומרים כמו מינרלים, אצות ואורגניזמים. אחד המאפיינים של המלח האטלנטי הוא צבעו האפרפר או הוורדרד. השוני בצבעים בא בכמות הזעומה של חול וחרס או אצות אשר נשארו במלח. מבין מלחי היוקרה, הידוע והאציל מכולם הוא המלח של גירונד מאזור ברטני בצרפת. הוא נחשב לארומטי ביותר עם ניחוח של סיגליות, נמס מהר במים וחסר מרירות. קושרים לו גם תכונות בריאותיות בזכות שפע המינרלים שהוא מכיל. המלח האטלנטי נחשב לבריא ביותר והוא גם היקר ביותר. הוא אינו מעובד ואין בו טעמי כלור שכן הוא מופק ישר מקרקעית הים. הוא דקיק כמו סולת. הוא נאסף בשיטות מסורתיות ללא כל תהליכי עיבוד וכך מותיר את כל המינרלים של מי הים ללא ערבוב בחול. לאחר האיסוף הוא עובר ייבוש בשמש במשך חמישה ימים לצורך אידוי יתרת המים וכך הוא מכיל את מקסימום כמויות היוד והמגנזיום.
הרכב: נתרן, מגנזיום, סידן, אשלגן, ברזל, מנגן, אבץ ויוד.
פולקלור המלח: בכל תרבות שהיא המלח היה תמיד עטוף בסמליות. זה נובע מחיוניותו הקיומית ומנצחיותו. המלח הוא סמל הטוהר והוא שומר מריקבון ומקלקול. חלק חשוב בפולחנים דתיים. סמל להכנסת אורחים ולהבטחה ולברית עולם. ישו כינה את תלמידיו כמלח הארץ על מנת להראות כי הם הטובים ביותר.
ביהדות: טובלים לחם במלח בטרם מברכים עליו, הוא סמל לחיי צניעות והסתפקות במועט, לחם במלח הוא המינימום הדרוש אך החשוב ביותר לקיום.